הכרעת דין בתיק חע"ק 44486-07-10

1.                   נגד הנאשם הוגש כתב אישום מסוג ברירת קנס, המייחס לו עבירה בניגוד לסעיף 2(א) לחוק העזר לקרית מוצקין (שימור רחובות) התשי"ט - 1958.

            בהתאם לברירת הקנס שנמסרה לנאשם ביום 10.6.2010, מייחסת לו המאשימה הנחת כסאות ושולחנות בתחום השטח הציבורי ללא אישור, לאחר שקיבל דרישה לפנותם ולא נשמע לה.

2.                   הנאשם כפר באשמה. לטענתו, הציב שולחן וכסאות מחוץ לחנות, בצמוד לקיר החנות, במקום שאינו מהווה מדרכה או רחוב. לטענתו, מדובר בחלק מהרכוש המשותף של הבית המשותף בו מצויה החנות בה ניהל את עסקו.

            עוד טען הנאשם, כי המאשימה התנכלה לו, וסירבה ליתן לו רשיון עסק משיקולים זרים, בשל התנגדותה של אחת השכנות בבית המשותף. כן טען כי המאשימה ביצעה אכיפה סלקטיבית של חוק העזר, משום שבעלי עסקים סמוכים הציבו אף הם כסאות, שולחנות, וחפצים אחרים במקום ולא נקנסו.

3.                   סעיף 2(א) לחוק העזר לקרית מוצקין (שימור רחובות) התשי"ט - 1958 (להלן:"החוק") מורה כדלקמן:

" לא יניח אדם ולא ירשה לאחר להניח ברחוב או להבליט מעל לרחוב כל דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקויו או לתנועת הציבור בו, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינתו או לפריקתו של אותו דבר ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך."

הגדרת המילה "רחוב" בסעיף ההגדרות, סעיף 1 לחוק, הינה כדלקמן:

" דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, גשר, רחבה או גינה שיש לציבור זכות מעבר בהם, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים וכן כל מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה למספר בתים, לרבות סימני דרך, תעלות ביבים וחפירות שברחוב או בצדי רחוב."

4.       בטרם אדרש לשאלה האם הנאשם עשה דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקויו או לתנועת הציבור בו, עלי להכריע האם הוכיחה המאשימה כי הנאשם הציב שולחנות וכסאות ברחוב, כמשמעו בחוק.

5.       מקרה דומה עד מאוד לנסיבות המקרה שבפני, נדון בבית המשפט העליון ברע"פ 6723/05 ג'אבר באסם נ' מדינת ישראל - עיריית תל אביב (16.10.06). באותו מקרה, נדונה פרשנותה של הוראת סעיף 39(א)(1) לחוק העזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון) התש"ם - 1980, שנוסחה דומה לנוסח סעיף 2(א) לחוק העזר בו עסקינן, על רקע הגדרת המונח "רחוב" בסעיף 1 לחוק העזר לתל אביב-יפו.  

בית המשפט העליון קבע, באותו מקרה, לאור לשון הסעיף והגדרת המונח "רחוב" בחוק, כי האיסור על הצבתם של שולחנות יחול רק אם ייקבע כי השטח בו הוצבו הינו מקום שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש.

6.       בית המשפט העליון הבהיר כי אין חולק שהאיסור יכול לחול גם על שטח בבעלות פרטית, כפי שנקבע זה מכבר ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 705,709, יחד עם זאת, אין בתחולתו של האיסור על שטח בבעלות פרטית, כדי לאיין לחלוטין את ההבחנה בין שטח פרטי לשטח ציבורי.

כב' השופט ג'ובראן קובע, ביחס לתחולת הסעיף על מקרקעין בבעלות פרטית, כי:

" משמעות האמור היא כי בכדי שיחול על המערער האיסור הקבוע בסעיף 39(1)(א) לחוק העזר, על המשיבה להראות כי השטח המקורה הינו "רחוב", במובן זה שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש, וכי הצבת השולחנות היוותה הפרעה לתנועה, שיש בה משום פגיעה בחופש התנועה של העוברים והשבים. בענייננו, לא מצאתי כי המשיבה עמדה בנטל שמוטל עליה" (שם בסעיף 15 לפסק הדין).

ובהמשך:

" ...המשיבה כלל לא הביאה ראיות כדי לבסס את הגדרתו הראשונית של השטח המקורה כ"רחוב"...בית המשפט אף מציין בפסק דינו כי "לא הובאה כל ראיה כיצד מוגדר השטח המקורה בתוכנית המבנה שבו הוא נמצא או בתוכניות החלות על האזור בכללו"...כפי שעולה מהתמונות...מדובר באזור הגובל מצידו האחד במדרכה רחבה...משכך, עולה מהתמונות כי החפצים להגיע לבתי העסק הסמוכים למסעדה ממילא יעשו כן באמצעות המדרכה..."

7.       בבואי לבחון את הראיות שהביאה המאשימה במקרה שבפני, מצאתי כי מדובר בראיות דלות, שאין בהן די לצורך הרשעה בהליך פלילי.

8.       מטעם המאשימה העיד ישראל ישראלוב, שעבד בעת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם כפקח מטעם המאשימה. הפקח העיד כי נדרש לתת לנאשם דו"ח בגין הוצאת שולחנות וכסאות מחוץ לעסק, על המדרכה, לאחר שזה קיבל דרישה בכתב לפנות מן המקום את השולחנות ולא עשה כן. הפקח הגיש תמונה שצילם בעת מתן הדו"ח ( ת/1) ואת הודעת הדרישה (ת/2).

בכך הסתכמו ראיות התביעה.